המקווה של ג׳ירונה:'הבאר' הקדוש

גילויו המפליא והמקרי של מקווה בן 600 שנה בג׳ירונה, היה אחד האירועים החשובים ביותר שהתרחשו השנה בעיר; זאת, בשל רמת שימורו המדהים של המקווה, המשתווה למקוואות היפים והעתיקים באירופה

הוא עמד בשקט ובחוסר כבוד במשך שנים, מוזנח בפינתו של מבנה המאכלס כיום את מוזיאון ההיסטוריה היהודית של ג׳ירונה. המקווה, שכונה בפשטות 'הבאר' סבל מהתעלמות מוחלטת של עובדיו המקומיים של המוזיאון, אשר נוסד ב-1992 על מה ששימש פעם כבית הכנסת, מאות שנים אחורה. מדי פעם, קבוצות של תיירים ישראליים שביקרו באתר, עברו ליד הבאר ושאלו את מדריכיהם: "האם זה מקווה?!" בקבלת תשובה שלילית, הישראלים היו מסתכלים אחד על השני ואומרים בלחש: "איזה יופי, זה מקווה!". הזמן הוכיח כי צדקו.

לפני מספר שנים, צוות של ארכיאולוגים מאוניברסיטת ג׳ירונה, בראשותו של ג'ורדי סגררה, ניהלו חקירה עצמאית ברובע היהודי לבירור אפשרות קיומו של מקווה בסביבת המתחם הישן בית הכנסת. להפתעתם, הם מצאו את המקווה בדיוק במקום שעד אז היה ידוע כ'הבאר'!

מספר ימים לאחר מכן, עם הסרתן של מספר מחיצות אותרו הקירות הראשונים לאישורו של הממצא. מדובר היה במקווה מהמאה-17 אשר התנוסס על בסיס קירות אבן מאסיבים מימי הביניים. המקווה, בנוי בריכה בגודל מטר וחצי ובצידה משקוף ארוך, נמוך ואלכסוני לכיוון דרום מערב. מדרגת אבן מוצבת בו בכדי להקל על טבילה במים וכל פרט בו מסקרן באופיו ובטכניקת בנייתו העתיקה.

הממצא המרשים מדגיש את חשיבותה של המורשת היהודית בג׳ירונה לארכיטקטורה ולהיסטוריה של העיר. המקווה בג׳ירונה הינו בין הנפלאים ביותר שהשתמרו באירופה, יחד עם מקוואות סיציליה, מונפלייה ובסלו.

התבוננות במתחם הפנימי של המקווה, מעלה דמיונות בלב המתבונן, אודות התאספויות רחוקות, בעיקרן של נשים, בהן קול המיית המים מתערבב עם קולות לחישותיהן המעלות מזמורים כאשר הבהובי אור ירח מתגנבים להם דרך חירורי העוקבים אחר מחזורי הלבנה. זהו מחזה טהרה אפוף הילה מיסטית, כיאה למקום לטהרה לאשה טרם נישואין או, אחרי תקופת לידה; בגוף שטוף וברגלים יחפות צללו הן לתוך המקווה שלוש פעמים ברציפות.

האבנים הבנויות של קירות המקווה הן יותר מאשר עדות אילמת על עברה העברי של ג׳ירונה; הן גם מקורם של סיפורים רבים.

בתחילת המאה ה-15, דו הקיום ששרר בין נוצרים ליהודים החל ונעשה עכור יותר ויותר בשל העוני הכללי, המגפה השחורה ששטפה את אירופה, ולחץ הכנסייה לחיסול הכפירה. כתוצאה מכך, פורסם ב-1415 צו של האפיפיור בנדיקטוס השמיני, אשר ציווה הפרדה באזורי המגורים. אותו צו אילץ את חברי הקהילה לעזוב את בית הכנסת שלהם ולבנות בית כנסת חדש ברחוב פורסה (Força).

בית הכנסת החדש נבנה במתחם אשר נרכש ב-1434 והיה מוקף קירות אבן מאסיביים, המסמלים את תקוות הקהילה להגנה, יציבות והמשך חיי קהילה רגילים ושקטים בנסיבות החדשות שפקדו אותם. מאוחר יותר בשנת 1492 עם צו גירוש היהודים, בית הכנסת יימכר בכפייה לאנשי דת נוצרים.

כיום, הודות לעבודתם של ארכיאולוגים ואנשי צוות המוזיאון להיסטוריה יהודית בג׳ירונה, ניתן לבקר באתר המקווה המרתק ולחוות מעין חיבור חוצה תקופות וזמנים עם אותם טקסי נשים אשר הגיעו לאותו מקווה ממש בחיפוש אחר טיהור הגוף והנפש; מסורת הנשמרת כיום על ידי קהילות יהודיות בתפוצות.